לא יודעת למה, אבל יש לי תחושה שהרבה קוראים ממין זכר יאהבו את המגמה החדשה הזאת, עליה מבשר סרט תיעודי בשם "נשים צייתניות". לא מדובר כאן בסטייה (אם כי אני מכירה די הרבה נשים שיחשבו אחרת) הכרוכה בשוטים ובכלובים. כל האביזרים הנדרשים נמצאים ממש בהישג ידה של עקרת הבית המצויה: מטאטא, סמרטוט, שואב אבק, אפילו מברשת שיניים. מי רוצה לנסות? למלחמת המינים נוסף עוד משתתף: זן חדש של נשים, שנהנות לתת לגברים לתפוס שליטה. כשהן מבטיחות בחתונתן "לאהוב, לכבד ולציית" - הן גם מקיימות. הנשים הצייתניות של המאה שמעדיפות לכבס את המכנסיים מאשר ללבוש אותם. בסרט הכרויות שמשודר הלילה שבו שוכב מתחת למכונית במוסך שלו. הוא עובד קשה, ואפשר כבר להתחיל לרחם עליו, עד שרואים אותו מרים טלפון לאשתו, פפיטה, ומבקש ממנה להכין לו את האמבטיה. אחר כך רואים אותה בודקת עבורו את חום המים, מסבנת לו את הגב כמו תינוק, ואפילו שמה לו משחת שיניים על המברשת, כדי שלא יתאמץ, בחיפוש הכרויות אהבה. "הוא עובד כל היום, אז כשהוא חוזר בשש או שבע לא נראה לי שהוא רוצה לעשות משהו. ולמה הוא צריך בכלל?" היא אומרת וממשיכה להתרוצץ סביבו כשהוא יושב בנחת על הכורסה בסלון. פרנק מתאמן במשקלות, בעוד שהיא מסדרת הכרויות, עושה כביסה ובאופן כללי - עובדת קשה בבית. "לדעתי באופן כללי קשה לנשים לשתוק ולאפשר לגברים שלהן להיות גברים גם בלי הכרויות", אומרת גילי. בהתחלה היו ביניהם המון מריבות. "ניסיתי לשלוט בתרנגול...." היא מסבירה. אבל לאחר שנת נישואים ראשונה אחרי הכרויות חינם החליטה שמשהו צריך להשתנות, או שהנישואים שלהם ייגמרו. חברה המליצה לה על הספר "הרעיה הכנועה", והיא כבר הייתה נואשת, אז היא קראה את הספר, מדריך שתורגם ל-כמה שפות ושבשורתו היא: "המפתח לנישואים מאושרים הוא שהנשים יתנו יותר שליטה לבעליהן". הספר שינה את חייה של מחפש הכרויות חינם, לטוב ולרע מתרוצצת סביב ליאו. "הוא עובד כל היום" לחשוב שעבודות הבית הן משימה בזויה... עכשיו אני נהנית מביצוע עבודות הבית. יש לי תחושה של הישגיות", היא אומרת במלוא הרצינות. ופרנק מוסיף: "היא בהחלט יותר נשית". "בבית ההחלטה הסופית היא שלו. הוא המנהיג", מוסיפה הכרויות בחינם. "הוא מחליט משהו ואני מסכימה. אולי בראש יש לי דעה אחרת לגמרי, אבל מניסיון של שלוש שנים גיליתי שאילו הייתי עושה את זה כמו שאני רוצה, זה היה יוצא פחות מוצלח. הוא לובש את המכנסיים, ולא הייתי רוצה שיהיה אחרת". לעומת זאת, קארו נשואה לאלי כבר שש שנים. בדיעבד, כאן נזרע זרע חוסר השוויון בינינו. שכן בזמן ששנינו היינו סטודנטים, בעלי המשיך לעבוד ככתב העיתון שבו עבד. משכורתו כלכלה אותנו ומימנה את דירתנו. אפשר לומר ובצדק שטמנתי לעצמי את הפח הזה. ובכל זאת, כך זה התחיל. כשאת לא עובדת ולא מפרנסת, או ליתר דיוק כשבעלך מפרנס ו"את לא", לפתע נשללת ממך הלגיטימציה להגיד כל מיני דברים. למשל, "בוא נשכור את הדירה היקרה יותר". או "בוא נקנה מכונה לקפה". פתאום גם לא עשיתי לעצמי מינוי לחדר כושר כי "זה מאוד יקר". מומו לא אמר לי לא לקנות או לא להגיד דברים, אבל זה היה שם, ברקע. ואולי מספיק שאני אמרתי את זה לעצמי, שהרגשתי כך. בכל חודש כשראיתי בסופו את האפס בחשבון, יראתי ממנו, לא בגלל שהוא כל-כך מפחיד, אלא בגלל חשש מהזעם שלו. לא עלי אלא על החיים. על כך שאנחנו לא חוסכים. על כך שאנחנו לא מרוויחים מספיק. דווקא הוא, הבן-של, נלחץ וכעס. על עצמו ועלינו. ואני, אולי דווקא בגלל עברי הקיבוצי, שבו לכסף אין משמעות, או אולי בגלל האדם שאני, פחות נלחצתי מאפס בבנק, גם אם בלונדון אפס זה אפס. חצי פאונד מתחת לאפס והחשבון נסגר. אז הלכתי לשוק הכרויות הזול וקניתי שם אוכל, ואיכשהו ידעתי שהכול יסתדר ואם הזמן אוכל למצוא אתר הכרויות שווה. לרוע המזל, טענותיי מופנות בעיקר כלפי עצמי. לגודל המזל, רוב טענותיי אינן כלפי בעלי. לכן גם האחריות לתיקון המצב היא שלי, ורק שלי, אלו חיי. אבל לא נקדים את המאוחר. קצת קשה להיות בתחת של זה, ופתאום פה בארץ להכניס את המשפחה, חברים, הכרויות, בית, וכל הדברים האלה למערכת יחסים מסובכת כזאת. אז החלטנו לחתוך. נפגשנו בנמל תל אביב (הגענו במכוניות נפרדות), וסגרנו את זה כמו גדולים. הבטחנו להישאר בקשר. נסעתי הביתה, ובאותו ערב לא חשבתי על זה כל כך, אולי לא עיכלתי. באותו ערב היה לי מפגש הכרויות עם חברים ושתיתי הרבה. זה קצת הרגיש לי, אבל עדיין לא הגיע לראש. אחר כך היה פורים, עוד חגיגה עם החברים הטובים . ואז, למחרת, זה הגיע - השגרה עם פאזית שהתנפצה, החברים שכבר שמעו את כל הסיפורים והמשיכו בשלהם, המשפחה שכבר רואה אותי כל יום בבית וזה לא מרגש אותה במיוחד. אחרי חודש ושבוע קיבלתי את "הכאפה", והיא הייתה חזקה מכפי שציפיתי. "מה שמצדיק יותר מכל את הבדידות היא העובדה הפשוטה, שאין לנו לאן ללכת ובאמת אין. מצאתי את עצמי פשוט יוצא מהבית ומתחיל ללכת ולחפש הכרויות איזי. קניתי קופסת סיגריות והלכתי לשבת על איזה ספסל שמצאתי. עוד אין לי עבודה, האהבה שלי כבר לא איתי, נגמר הטיול, ואיתו גם הכסף. ויותר מכל - באמת לא היה לי לאן לברוח מהדכדוך הזה שנפל עליי. התחלתי לעשן, סיגריה אחת ועוד אחת, ואז נזכרתי בקטע מהסרט "התחלות ראשונות", בו דיוויד בואי מלמד את העוזר שלו לעשן ואומר לו: "עם סיגריה, אתה אף פעם לא לבד". צחקתי לעצמי והדלקתי עוד אחת. קצת קשה פתאום להבין ששום דבר לא השתנה בחמשת החודשים שלא הייתי פה. החברים נשארו אותו הדבר, אמא עדיין עובדת באותה עבודה, הרחוב לא השתנה. החדשות אותן חדשות. אבל הדבר היחיד והחשוב שהשתנה זה אני. כי כשאני מסתכל עכשיו על כל מה שעברתי בחצי שנה האחרונה, אני יודע שהדברים חישלו אותי. "את השיעורים הכי חשובים לומדים מחוץ לכיתה", אמר אלמודובר - וצדק. אני יוצא מזה מחוזק, בוגר יותר.